במשפחה, אני רואה קדימה, מעולם לא מביט לאחור. בתקווה שילדיי כן יביטו לאחור ביום מן הימים. אני באתי ממקום של מרפקים וציפורניים. אבא שלי מילא את חיי בחסרונו. הוא תמיד לא היה שם, וכשהיה, זר היה ומוזר. אי אפשר לקחת ממנו את הנוכחות שלו. גבר יפה וחזק. מודה לו עד היום על הגנטיקה. מרחוק, אבי כפסל שיש יווני. שם ממרחק מבט, אך כל כוחו נעלם לו כשהוא במרכז. גם בחופה שלנו, לא רצה לעמוד לידי ומאחורי. בצד עמד. הביט לשמיים ולא הבין. לא שייך. כאילו גופו שלו דוחה את עצמו. רחמי נכמרו עליו. הרבה יותר מאשר ריחמתי על עצמי שילדות שלמה חסתה בצל של אבא שאולי יבוא.
דודו טסה שר
"גם אני פוחד לאהוב
תמיד מתרחק ממה שקרוב
כמו שאתה
הלב והשריטה
סיפור חיי
גם אני
רציתי הכל
הייתי זרוק
פחדתי ליפול
כמו שאתה
הזמן חרטה
סיפור חיי
בסוף היום אני
בן של אבא שלי
מי עוד השאיר לי בלילות
אור במסדרונות
בסוף היום אני
בן של אבא שלי
כל עוד הגשר יעמוד
לא אפחד למעוד"
מתוך בן של אבא שלי
אז למזלי, אני לא כזה. שונה עד מאוד. איש משפחה שחי את המרכז והשיח, החיבוק והקרבה. בסוף היום אני לא בן של אבא שלי. אני הבן של האבא שתמיד רציתי שיהיה לי. רציני, איש עבודה, מספק ההגנה והאהבה. אני זה שמדליק את האור במסדרון לנבו, ועובר פעם נוספת בחדר לכסות את אריאל כשהיא שרועה על המיטה. מנשק שוב למקרה שסימן הנשיקה עוד לא נצרב פנימה. מלא אהבה אני. אני שומע את השיר הזה ומרגיש קצת עצבות על מה שלא היה, אבל מלא גאווה בידיעה שילדיי יוכלו לסמן את הבית האחרון בשיר כדוגמה לחייהם. אבא חזק ותומך, אילן להיתלות עליו. מגדל אותם בידיעה שאין פחד. אין במה להיאבק. הגשר יעמוד. כל שצריך הוא רק לגדול יחד. אני מאיר את המסדרון והם מאירים את חיי. זו העסקה הטובה ביותר שחתמתי עליה בחיי.
מדד האושר 