ילד כריך

מה זה ילד סנדוויץ ולמה הוא נקרא כך? למעשה, זהו ילד שנולד באמצע. אחרי מישהו ומישהו עוד יבוא אחריו. ישנן הרבה תיאוריות לגבי אופי הילד והשפעת הסביבה עליו. האם המיקום הכרונולוגי הוא שמעניק לו את תכונות האופי שלו? האם זה הרצון להרשים יתר על המידה, או שבכלל, הוא מנצל את מקומו להפיק יותר. אני למען ההגינות, בן בכור, רואה עצמי כזכר אלפא ומפלס דרך. אני לא בטוח מה יותר קל, ליצור את הדרך שלך או לשאת עיניים לאח בכור ולצעוד בעקבותיו.

חמי תמיד אומר שהילד כבר מהבטן מוציא פריסקופ החוצה ובודק את השטח. במידה והאח הבכור רעשן, הוא תופס את נישת השקט. במידה והבכור ביישן, הוא ממלא את חזהו אוויר ונדחף לקדמת הבא וכן הלאה. היום, בזמן הכנות לארוחת צוות, הייתה לי הארה שהאופי של הילד האמצעי נקבע בצורה לא מודעת גם על ידי ההורים שלו.

איך זה קורה, אתם בטח שואלים, אז בילד הראשון כולם מלאי אנרגיות ונרגשים לקראת הרכש החדש. מרהטים את החדר לילד. מדביקים טפטים עם דמויות מאותו הג'נדר וחושבים ורוד או כחול. ואחרי כל האופוריה הזו, מתחיל אימון מתקדם שגולת הכותרת שלו היא סבב שמירות שנמשך ששה חודשים. הנקה, גרפס, גזים, הנקה, גרפס, גזים, שינה וחוזר חלילה.

אחרי חצי שנה כשהכל מתאזן, אשתך מתחילה לחזור לפיגורה. אתה מוצא זמן לגנוב עוד אימון אחרי העבודה. הלב שלך מלא אהבה ואתה בכלל לא מאמין שאפשר לאהוב יותר ממה שאתה מרגיש כעת. הכל מרגיש מושלם. זה נמשך כמה חודשים. עד שאישתך בעיניים דומעות מראה לך צילום תקריב בשחור לבן של בוטן ואומרת לך, "תראה מה עשית!!?@".

זה השלב שאנחנו דופקים את הילד האמצעי, אנחנו מתחילים בריצה משוגעת לעבר הגשמת החלום המשפחתי. מהר מהר להשיג עוד כסף לחיתולים, עוד כסף לתחליפי חלב ובגדים. האופוריה שהייתה בילד הראשון הופכת לחרדה כלכלית ותחושה שאולי לא נספיק לעלות על הרכבת. את התחושה הזו, אנו מעבירים במזרק תת עורי לילד. בלי מלים, אומרים מפורשות, חכה חכה יש עוד דרך. זה עוד לא הזמן. הילד האמצעי נשאר באמצע הדרך.

אז בואו נרגיע את הרווקים וההורים לילד אחד, שריר הלב הוא חזק מאוד ואתם לא תאמינו עד כמה הוא יכול להתרחב. בטח ובטח כשזה קשור לילדים שלכם. אז כן, לי לפחות, הייתה תקופת מבחן עם נבו. לקח לי קצת זמן להתניע, אבל כשהמנוע היה כבר חם, אי אפשר לעצור את הרגש הזה. המצחיק הוא שנבו שיבוט שלי ועד כה משלושתם, נראה ומתנהג בדיוק כמוני. לא לאהוב דבר שכזה, זה קצת כמו הכחשה עצמית.

בילד השלישי, אנחנו מתאזנים ומבינים שמה שהספקנו עד היום מצוין ומה שלא, אז מחר. העצירה המתונה הזו, כמו בלמים של רכבת לפני כניסה לתחנה, עוזרת לנו להבין שאין צורך לשים אף אחד בהמתנה על מנת להגיע ליעד. כל ילד, בכור, אמצעי או ילד זקונים הוא הילד שלך, הראשון במצעד הפזמונים של זמנו.

אז כל ילדיי אהובים עלי מאוד, ותוך כדי כתיבה, אני לא בטוח אם הטיעון הנ"ל עומד במבחן המציאות שלי. אני משתדל לטעת בכולם את התחושה שיש להם גיבוי ושהאהבה אליהם חסרת פשרות. קצת כמו ציור שאריאל ציירה לי לפני כמה חודשים, רגע קט לפני שגפן נולד. בציור, אני עומד ופורש ידיים. על כל כף יד מונח ילד. "אבא, אתה מחזיק פה את שנינו", אריאל אומרת, "זו אני ונבו כאן ביד השניה. אתה רואה שזו אני כי יש לי שיער ארוך". נבו מביט בציור ומסנן בין הרווחים המתוקים בשיניו, "אבא, אתה נורא חזק." ועכשיו כשגפן כאן, אבקש מאריאל לשדרג את הציור ולשרבט מנשא גב עבורו. כי יש מקום לכולם.

מדד האושר – אקספוזיציה

לכל אחד מאיתנו יש מדד אושר פנימי. אין בו שקרים או מסכות. רגע טהור ומזוכך של הסתכלות פנימה. הוא מופיע לרב בשעות השקטות של היום, כשהרגליים מפסיקות לזוז והמחשבות מתחילות במירוץ. לפני כמה שבועות, הדר שאלה אותי, האם אני מאושר. מי שמכיר אותי, יודע שאני בחור שמח בחלקי. תמיד מביט על העולם בחיוך. לשאלתה, עניתי כי זה תלוי במדד האושר שלה.

"מה זאת אומרת?" הרצינה, "מדד האושר שלי?", לך תסביר בקצרה את כל הדברים הברורים מאליהם, הקלישאות, התחושות שעוטפות אותך מול האדם שמולך. אבל בשורה התחתונה, ברגע שאתה מעניק לאדם אהוב את המפתחות ל"בית" הרגשי שלך, אתה מעניק לו יכולת, על גבול גיבור העל, לשלוט לך בחיים. או יותר נכון, ברמת האושר שלך. יש לאותו האדם האפשרות להחשיך או להאיר את הבית.

אז למה בעצם האושר שלנו מושפע מהאחרים החשובים לנו? זוגיות משמע מיזוג. האחד הבודד הופך לאחד גדול ושלם יותר. ובדיוק כמו שותף במעונות, הוא יכול להשאיר לך מקרר נקי ומלא בכל טוב, או להשאיר קליפות של מלפפון במגירת הירקות. אז נסייג ונאמר שישנם מדדים רבים ולא רק אחד אבסולוטי. האושר שלי מושפע מעצמי, מההיסטוריה שלי, מהדר, מהילדים, מהעבודה, הצלחות ומכשולים. כל אלה יחד יוצרים את ההוויה שלנו.

נכון, יאמרו ובצדק כי אנחנו ישויות עצמאיות לחלוטין ואיש איש לעצמו, אני יכול ללכת לדוג והיא לעשות ציפורנים וכל אחד יקבל פיסה של שקט, אבל למעשה כל אלו רגעים זמניים מאוד בתוך חיים שלמים. הבית הוא הבסיס והבסיס הוא הבית. המקום בו אתה מצטייד חומרית ורגשית. אוסף צידה לדרך על מנת להתמודד עם כל מה שיביא יום המחר. פה נכנס כוחה של הזוגיות. הזוגיות כגורם מחזק או חס וחלילה כגורם מחליש.

כולנו מכירים את זה כשחוזרים מהעבודה מיום ארוך, פותחים את הדלת והסלון מפורק בקנה מידה בינלאומי, הילדים הצליחו להתעלות על עצמם במלחמת ההתשה והשינה, וכל מה שאתה רוצה כמבוגר האחראי זה להתכסות מתחת לשמיכה וללכת לישון. יש תקופות של אווירת דיכאון כללית ונדמה כאילו אנחנו על טייס אוטומטי שמסוגל להגיע להילוך שני בלבד. שיחות הופכות לפונקציונליות ומשפטים הופכים לפעלים. זה בסדר וזה טבעי, כל עוד מבינים שזה המצב.

יש לנו חוק שאנחנו מנסים ליישם. כשאחד נופל, השני מרים. יש מקרים ששנינו נופלים לשבריר שניה עד שמישהו מרים את הכפפה, ויש ימים מושלמים ששנינו למעלה ושם בפסגה מעלים עוד קצת. אז כן, מזוג צעיר ורודף הרפתאות הפכנו, יחסית מהר, להורים לשלושה ילדים, לכלבה אסופית ובעלי עסק, וכל זה במדינה זרה. אז כן, זה יכול להשפיע על מדד האושר.

עכשיו דמיינו שוב את הרגע הזה בו אתם נכנסים הביתה. תעצרו לרגע לפני הדלת ותנשמו. הרגע הזה, בו אנחנו צועדים פנימה, הוא קריטי, אם תרצו תפקיד חייכם. עליכם מוטלת האחריות לוודא כי אירועי היום אינם עוברים את סף הדלת. מפתן הדלת הוא הגבול בין החוץ לבין הפנים, בין העסקי למשפחתי, בין החליפה והפיג'מה.

בסיבוב מפתח, נכנסים לתוך הוריקן של ילדים, צעצועים ושריטות של כלבה מקפצת, ובתוך הסערה הזו, באים אליך בתורות לנשיקה וחיבוק, ילד-ילד, ואז אשה מרפרפת שפתיים שכבר ידעה שאתה בדרך והרתיחה מים לקפה. מפה זה כבר נוסח חופשי, אצלנו לרוב, זה נגמר בכך שאני מרים מחבילת הכביסה גרביון פרחוני של הבת שלי, משחיל את ראשי לתוך שרוול הגרב ורץ בצעקות "בוגובוגו" ברחבי הבית אחרי ילדים שצוחקים את עצמם לדעת ומלחששים בלי אויר "תפוס'תי, תפוס'תי".

אז המדד שלי תלוי בחיוך שלה, שלהם, בצחוק שלה, באושר שלה. את המתג שהיא מחליטה לכבות גם אלף כבאים לא יצליחו להרים, ושהיא צוחקת, השמיים הם הגבול. אז תשובה קצרה הפכה ארוכה, וזו הסיבה למה היא מדד האושר שלי.