לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."
אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.
כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.
אחרי שהתובנה שסין שווה מסחר ומסחר שווה כסף, מבינים שאם לא עושים פה כסף, עדיף לטוס לתאילנד לנפוש באיים או בכלל, לחפש את עצמך מסתלבט בתוך גבולות הגזרה של התרבות המערבית. מזג האוויר פה מקביל לארץ, רק בגרסא המחורבנת פחות ים (אמרתי כבר שחסר ים?). בקיץ חם, לח וגשום. בחורף, מתחת לאפס ושלג. אין תרבות של פנאי. פנאי אצל סיני משמעו זמן נוסף לעבוד או לעשות כסף. מה שאומר שאין יותר מדי אפשרויות לנצל את הזמן הפנוי.
אנחנו אוטוטו סוגרים עשור כאן ואת החברים הסינים שלנו אפשר לספור על יד אחת. יש פה קהילה ישראלית נחמדה, משתפרת. אנשים באמת דואגים אחד לשני, אבל לעיתים זה מרגיש כמגדל בבל. קשה להדביק כל כך הרבה סוגים של חומרים. למצוא את האדם שיתאים לך, כמו שמצאת בגילאי ההתבגרות\צבא ולאחר מכן, בלימודים, כבר לא קורה בסוג הזה של הקהילות וכבר לא תמיד בגילאים הללו.
אז עם מה נשארנו, מזג אוויר לא להיט, קהילה סבירה, תרבות מקומית סביל מינוס. במידה ומתמצתים הכל למשפט אחד, אנשים מוכנים לספוג הרבה חרא כדי לפתוח את המזל, רק לא במדינה שלהם. בישראל כולם חשים שהם נדפקים כל הזמן. הם נדפקים בבתי הקפה באמצע השבוע, הם נדפקים בחוף הים, הם נדפקים במערכת הבריאות חינם, הם נדפקים במסעדות פיוזן מזרח תיכוניות, הם נדפקים ליד המשפחה המורחבת. בקיצור, די נעים להידפק בישראל.
בסין הקומוניסטית לכאורה, יש יאמרו ממלכת הקפיטליזם החזירי, למי שאין כסף, אין הצדקה קיומית. יש אלפים כאלה ברחובות. מסתובבים עם בגדים מרופטים וריח של דשן. בני המזל מביניהם לובשים אפודה זוהרת ומנקים את הרחובות. הם אוכלים קערת אורז ביום בחמישה שקלים וישנים בדירת חדר מעופשת. אז למה בעצם להגיד כן לרילוקיישן?
זו שאלה מצויינת. התשובה לדעתי טמונה בעיקר בניצול הזדמנויות. רכבת ההזדמנויות אינה מגיעה כל יום, ולעיתים, לא מגיעה כלל. אם הגיעה הזדמנות חד פעמית לקום ולנסות משהו חדש, הייתי לוקח את זה בשתי ידיים. לא כי זה טוב ולא כי רע, אלא בעיקר כי זה אחר וזה יהפוך אותך לאדם שונה. מי שיצא מגבולות המדינה שלו וחיי כמה שנים בחו"ל, יודע להעריך קידוש של שבת ובאותה נשימה, את העובדה שהוא איש העולם הגדול. שגבולות גיאוגרפיים אינם מגדירים אותו.
ללמוד תרבויות חדשות, לנסות ולהבין כיצד עמים אחרים חיים ואיך ההיסטוריה שלהם השפיעה עליהם. צא וחקור את העולם. לפעמים גם מגלים שזה לא כוס התה שלך, אבל כמו שטסה שר "עדיף כישלון מפואר…" אני כל יום מתגעגע קצת לארץ. לחברים. אני טרוד בעבודה ובהתקדמות אישית. אך השיח של החברים שלי אינו שונה משלי, רק התפאורה שונה. להם יש משפחה בהישג יד. כזו שאפשר להתרפק עליה ואפשר להתמך בה.
היאוש נעשה יותר נוח בסין. האוכל משתפר. השערים נפתחו ויותר אנשים טובים מצטרפים להרפתקאה. יש לנו את אותה המטפלת כבר חמש שנים שעוזרת עם הילדים, עוזרת בבית ובכלל מרגישה כמו חלק מהמשפחה. משהו בחיים בחוץ, לא משנה איפה, מכריח אותך להמשיך עם המוטו של הטיול הגדול, "קח את הבאסה בסבבה".
אז מה השורה התחתונה בעצם? אז זהו שאין. אין אמת מוחלטת שבעד או נגד. רילוקיישן זה מסע. מסע לתוך מדינה חדשה, מסע עצמי לגילוי גבולות חדשים, ובעיקר שיעור לחיים לכמה האדם פרגמטי ומשתנה בהתאם לתנאים המוצבים מולו. לא כולם בנויים לזה. גם מי שהיה אמיץ להגיע, מצא את עצמו מהר מאוד מטפטף שאריות אומץ בדרך חזור לשדה התעופה. וזה בסדר. מותר לחשב מחדש ומותר להתחרט גם אחרי צעד כזה הרה גורל.
למדתי לאהוב את מה שאני עושה. אם הייתי עושה מה שאני חושב שאני אוהב, הייתי כנראה עובד באחד העיתונים היומיים בארץ, דייג במשרה חלקית או מאבטח אישים סתם בשביל הכיף, אם תרצו הדייג הכותב שיכול לשמור לכם על הגב. אבל החיים מורכבים מזה, ואותה הרכבת שציינתי למעלה אספה אותי לפני עשור, והיום אני איש משפחה, בעל עסק, המפיג את הלחץ בחיבוק משפחתי, כושר וכתיבת פוסטים.
ההבנה העמוקה ביותר מרילוקשיין היא שהמעבר הוא מתמשך, פרוגרסיב עם ING בסיומת שלו. זה שעברת לאנשהו, זוהי רק ההתחלה ועד היום שתחליט לחזור, אם בכלל, אתה עדיין בתנועה. אם אתם יכולים לחיות עם המחשבה שאתם חיים על בית עם שורשים והבית הזה כולו יכול לזוז בכל רגע נתון, וזה לא מקמט לכם את הבטן, אתם יכולים לחשוב בחיוב לגבי הרילוקיישן.
מדד האושר 