"על שפת נהר רצופה אבנים חלקות
הורדתי נוצות שאיבדו מיופיין
כשיפשיר שוב השלג בהר הרחוק
יעלה הנהר וישטוף גם אותן
שפת נהר מלאה עשבים ירוקים
השארתי נוצות שדהו משכבר
כשיגיעו רוחות ויבואו גשמים
יעלמו נוצותיי במורד הנהר
ואיש לא ידע שהייתי אחרת,
שהייתי שונה כל כך
אבל אני אף פעם לא אשכח…"
לקוח משירה של מירי מסיקה "נוצות"
כמה חיים חיינו עד כה? מי זוכר לספר אותם? עד כמה שונה אותו נער שצעד לבית הספר מהגבר שמלביש את ילדיו לגן? אנחנו עוברים את החיים מהר, ואז בראייה לאחור, שמים לב שעברנו איזה גבול. מבחינים באיזה שלט קטן – "נעורים", וקצת אחריו "זוג צעיר" ואז "הורים לילד ראשון", וכל שלט כזה, בא יחד עם נתח זמן משמעותי, כמה קמטוטים והבנה גדולה שאנחנו כבר שוחים עמוק בתוך הבריכה הזו שנקראת חיים.
בראשי, אני קופץ בין תמונות וזכרונות. שיערי קצר מאוד, תספורת צבאית וחיוך עקום במכוון. מחבק שתי נערות בתיכון. תמונה נוספת, קפיצה לאחור בזמן, אני ישן על מיטה בבית דודתי במכנסים קצרים כחולים, דומים מאוד למכנסי הספורט שמקבלים בגיוס. במפגשים עם חברים, אנחנו כבר מתחילים לספר סיפורי בדיעבד, אולי מההבנה שבהרבה מקרים, כבר אין מי שיעיד. כל סיפור וכל מור"ק שכזה משיב לחיים קצת מדמותך של אז. מי זוכר איך היינו בני 20 מלבדנו. או שטיפסנו ביסודי על המקלט הציבורי בקפיצה אחת, או את הנשיקה הראשונה. ברבות השנים, מי שליווה אותנו כברת דרך, עצר בדרך או פנה לשבילים אחרים, וגם החברים בתיכון שהיו הכי הכי, נראים קצת שמנמנים בראי הזמן והפייסבוק.
קראתי באחד הספרים על התרבות היפנית שסמוראים הפסיקו לתפקד כסמוראים לוחמים בגיל 37. זה עתה חגגתי 37, בין הקיץ לסתיו, בין סליחות לחתימות. מרגיש שיש לי עוד הרבה לתת. עוד הרבה מעצמי ועוד הרבה לעצמי. רוצה לגלוש, רוצה לטפס על הרים. בבוקר מירי מסיקה שרה לי על הנוצות שלה והתכווצתי לנוכח המחשבה שאף אחד לא יידע שהייתי שונה. לא רק האבא של, איש העסקים הזה, או כל כובע נוכחי שאני חובש על ראשי.
אז מה עושים? אי אפשר להפסיק לנוע, ואני, כמו כל יום מאז שאני זוכר את עצמי, אוהב את איפה שאני נמצא ומשתדל להיות איפה שאני אוהב. ועדיין הזמן לא עוצר לאף אחד. ולמרות שהבטחתי שאנסה לא להגיע לרגע הזה, אני כבר בנקודה שאנשים אומרים לי שאני נראה צעיר מאוד לגילי, או שלדעתם שלושה ילדים זה הספק מדהים לגיל 27.
אז יש לי עוד הרבה נוצות, אמנם חלקן הלבינו, ואני אוהב להתהדר בהן. נמשיך להיות חזקים ובכושר, נמשיך להנות מהמשפחה ובעיקר לדעת גם לממש את האושר שלנו כעת. בכל רגע נתון. אנחנו מוקפים דברים טובים וזכרונות על דברים שהיו ועודם, או שנגוזו בעבר. הימים עוברים ושעון החול אינו מוותר לאיש, אבל באותה הנשימה, הזמן יכול להימתח ולהותיר מרווח נשימה להספיק עוד הרבה דברים שנחליט שהם החשובים היום.
לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, אני מאחל לכל מכרי ואהוביי בריאות איתנה, אושר וניצול הזדמנויות. החיים שלנו נראים בדיוק כמו שנתנו להם להיראות. בצלמנו ובדמותנו, וגם בחוסר הבחירות שלנו והדחיינות הטבעית של כולנו. אני מזכיר שלכולם יש עוד הרבה נוצות יפות ומבריקות בארסנל, ומקווה שהשנה כולנו נפרוש אותן בריקוד טווסי ונסמן עוד הרבה Vיים על רשימת הדברים שרצינו לעשות. בברכת שנה טובה ומתוקה.
מדד האושר 