חוקי חמוראבא

רובנו מכירים את חוקי חמורבי, קובץ חוקים קדום שיש לו במידה מסוימת דמיון לחוקי התורה, אני רוצה הפעם לחשוף אתכם לחוקי חמוראבא שנמצאו בחפירה אצלי בסלון, בין תל כביסה להר צעצועים. החוקים מועברים מאב לילדיו בעל פה, בקול נעים ולעיתים בשאגות והשתנה על קירות. מטרת החוקים היא ליצור סדר בברדק ולהבין שישנה מערכת ענישה מסועפת ולכל מעשה עונש או גמול.

  • אף אחד לא יכול לשבת על הכסא של אבא. כל מי שימצא יושב, נשען על משענת הכסא, מנער את הכסא תוך כדי צרחות וקרקורים, יושלך ליאור.
  • אבא אוהב לישון. כל מי שיעיר את אבא לפני סיום שעות השינה המטכליות. יקשר לעמוד בחצר ויפתחו את עיניו עם קיסמים. זמן הענישה תלוי בזמן הפגיעה בשעות השינה של אבא. העונש כפול ומכופל בסופי שבוע.
  • אבא עשה אתכם ועל כן, כל חלק בגוף שלכם שייך לו. זה כולל נשיקות, חיבוקים, מזמוזים, צביטות, הרמות באוויר והיאבקות חופשית. אין זכות להתנגד. כל התנגדות תוביל לשימוש קיצוני יותר בדגדוגים.
  • כל התנהגות של גיל ההתבגרות לפני גיל 12 תחשב כהומור נמוך וגס שאין להתייחס אליו. ולא, פרצוף משורבב שפתיים של ילדה בת חמש וחצי שאומרת, "אבל. אבא…." אינו תופס.
  • לא אוכלים ורואים טלוויזיה בבוקר. זה מתכון לאיטיות מתמשכת. אבא ידוע כאחד שאינו איש של בוקר ועל כן, חובה על באי הבית לזרום עם זה ולהזיז ת'תחת בבוקר. אחרת הגן יתחיל כל יום ב-11.
  • כל מי שלוקח טלפון בלי רשות ועוד מוריד בו משחקים, יכנס למחבוש לשבוע ימים. מי שמוריד לטלפון של אבא משחקי לידה(לא להאמין, אבל שריר וקיים) ואיפור, העונש ישולש.
  • אבא לא יכול לשמוע שיחות נזיפה משום גורם לפני 12 בצהרים, וגם זה בצורה מוגבלת, עד 30 שניות כל פעם. בעצם, עדיף בכלל לא. החוק הזה הינו כללי ופונה לכלל הציבור, תוך שימת דגש על דיירי הבית, ילדים, אשה וכלבה.
  • כל פניה לאבא תתחיל באבא שלי אהוב ויקר, מלך האבות, מפנק הילדים ותומך התינוקות, בעל מוקיר ואהוב, וכן הלאה. כל פניה שאינה הולמת, לא תקבל התייחסות.
  • בורגול זה לא אוכל. עלים זה לא אוכל. סטייק זה אוכל. סטייק זה של אבא.
  • אימון זה לא צ'ופר ולא יכול לשמש אחר כך כטיעון נגד. למשל, "אתמול הלכת לאימון ואני נשארתי עם הילדים, אז היום אני טסה ללונדון עם חברות וחוזרת עוד שבועיים. צ'או." אימון זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אהוב ומפרך, קצת כמו עוד ילד.
  • אירועים חברתיים לא מעניינים אותי. בהמשך לסעיף למעלה, לא להשתמש באירועים חברתיים כאירוע זוגי. מבחינתי, זה יכול לרדת מהרשימה שלך. למשל, "אתמול היינו בג'יבורי עם כל הילדים ובאתי רק כי האבא של ההוא גם הגיע, אז מחר אני על מטוס למאלדיביים למרתון צלילות. אורוברואר…".
  • בשלב זה של חיינו, ב"ה, שלושה ילדים וכלבה, אם וכאשר יהיה ילד נוסף הוא צריך להיוולד עם מטפלת צמודה.
  • כל מה שאינו קשור לים, חכה, טלפון סגור אינו מוגדר כחופשה.
  • החוקים הם קובץ פתוח וניתן להוסיף חוקים כל דקה וכל יום. הבסיס לחוקים הוא שאבא הוא שליט הבקעה, רודן ההרים, מחליף החיתולים ומכין הדגנים בבית. בעל כוח רב ומוגבל הנחלק להמון גורמים.
  • כתוצאה מהסעיף לעיל, לאבא מותר לשכוח אירועים, רשימות מכולות, ימי הולדת, ולגבי שיחות נזיפה, זה כבר צוין למעלה.
  • סמכותו של אבא היא כה גדולה עד שהוא מאציל אותה ללא עוררין לאישה והילדים, בדומה לתיאוריית הצמצום של הקבלה, עד שכל שנותר הוא היכולת להירדם בסלון מול הטלוויזיה.

כל אחד צריך סיפור

כל אחד צריך סיפור. עדות למיתולוגיה האישית שלו. דבר הימים שיזכיר שלכל רגע נושן, יש רגע של הולדת. הסיפורים הללו נבנים לבנה אחר לבנה מחוויות שחווינו. אירועים שעיצבו את עולמנו. עם הזמן, הסיפורים הבראשיתיים נעשים מלוטשים וקולחים יותר. הזמן כמו מים מרכך ומחליק את פני השטח. הקצוות החדים מתעגלים ואנו נשארים עם חלוק נחל מילולי שניתן להעביר מאיש לאיש.

לא סתם, אנחנו נתלים בסיפורים הללו. הם לא נועדו רק לתיעוד, או לשיחת סלון להפיג את הזמן. הם מזור בימים קשים. תזכורת להתחלות, לחיוכים, לנגיעות המהוססות. למעשה, כך אנחנו ממסגרים את הרגש. מותירים אותו צעיר וחיוני. שמור בתוך קופסת זכוכית שעליה רשום – "שבור בעת הצורך". זה השעון המעורר הרגשי שלנו. לא רק לחיות את החיים, אלא להעביר מבט שוב על תחילת הדרך, סריקת הצגת הדמויות פעם נוספת. רענון שעונה לשאלה "למה" אנחנו נמצאים כעת כאן.

בין הילדים, העבודה, החרב הכלכלית, יש לנו מחויבות אישית לעצור ולשאול "פנינו לאן?". וכמו שאמרו חכמים ממני, תדע לאן אתה הולך ותדע מאיפה באת. הסיפורים האישיים שלנו הם ה"מאיפה באת". אני זוכר היטב מאיפה באתי. גם לי, כמו ליהודה עמיחי, יש בית סגור. מנגד, את הדברים הטובים, אני פורש על השולחן שתמיד יהיו מול עיניי. תזכורת לכמה בר מזל אני. מודה אני לפניך ולך על כל הדברים שנפלו בחלקי. הטובים והרעים.

הסיפורים הללו הם כמו הר גבוה שאליו אתה יכול לטפס על מנת למצוא נקודת ציון קרובה. הם הפרספקטיבה למציאות. הם לא משתנים. אולי אופי סיפורם, אך לא התוכן. כלומר, גם אם אנחנו משתנים, ואנחנו ללא ספק משתנים, עדיין יש לנו נקודות בטחון בסיפורים הללו. עוגן לחיים שלנו. אז תעשו לכם סיפור. זו המורשת שלנו. אל תחיו כאילו אין משמעות. תיצקו משמעות. זה הבטון מתחת לרגליים שלכם. היציבות שלכם, כבודדים, כזוגות, כהורים. כוח מניע כשנמצאים בעליה תלולה.

גם בימים מורכבים יותר, ברגעים שאנחנו מותחים את כל השרירים עד להתפקע רק כדי להישאר במקום, אלו ימים שצריך את הגרוש ללירה. שם אני נזכר בתחושה כשעיניי טבעו בתוך עיניה הכחולות-כחולות של הדר. לוקח את התחושה הזו ומזקק אותה. אני מספר לעצמי שוב איך אריאל ברגע שנולדה שרבבה את שפתיה העגולות והאדומות לנשיקה. כשמתגלה הקושי, אני נזכר שהיו ימים קשים יותר, ואם ככה, אז היום בעצם זה כבר קל. תקראו לזה סיפור, תקראו לזה פרופורציות, תקראו לזה איך שבא לכם. רק אל תשכחו לספר.

זה כבר לא הדור שלנו

הרבה השתנה בשנים האחרונות מבחינה טכנולוגית. שינויים כה גדולים ובלתי נתפסים שהשפיעו בצורה ישירה על ההתנהלות החברתית שלנו. אנחנו בני ה-30 פלוס קיבלנו את הטכנולוגיה כמשה המקבל את לוחות הברית, כמשהו המופלא מאיתנו. מחשב קומודור ירוק מסך שעליו משחקי דוס, טלפון-דו, נייח ברכב ועוד נייד בגודל של כיור מטבח בתיק, משחק ה"סנייק" והטטריס ששברו את השוק. כל אלו היו הדובדבן שבקצפת. הייתה בנו תמימות של דור שנכנס לתוך משהו שהוא עוד לא מבין, אבל מאמץ אותו בשמחה. זה הדור שלי.

בתוכנו צמחו "המבינים", אז עוד קראנו להם חנונים, אותם חבר'ה שבנו אתרים ולימדו את עצמם. אבטיפוס של ההייטקיסט המודרני. אי שם באמצע-סוף שנות התשעים, השינויים הללו השפיעו במידה מועטה על ההתנהגות החברתית שלנו. עדיין היינו מתקשרים לטלפון בבית או פשוט הולכים פיזית לבקר חבר. גם במחיר הידיעה שהוא לא בבית. לא היה אז שני סימונים כחולים שיודיעו לנו שהוא חזה את בואנו. אם לא היה איש בבית, אז ירדנו ישר למגרש הכדורגל. תמיד היה מי שהמתין למשחק סטנגה.

ואז נכנסה תוכנת המסרים ICQ. ההשפעה הייתה מיידית ואנשים התחילו לתקשר דרך המחשב. בצורה הדרגתית החלה מהפכה חברתית שקטה. ילדים ובני נוער החלו לתקשר בקודים ובקיצורים ופיתחו שפה נפרדת. נפתח להם צוהר לעולם משלהם. עולם שאין בו חובה לצאת מכיסא המחשב. כאמור, זה עוד היה בחיתולים והתוכנה שימשה ככלי למפגשים ושיחות, ועוד לא שימשה תחליף לחיים האמיתים.

הדור שלי כבר היה בשולי הטרנד ומצא נחמה באתרי טרום פייסבוק כגון: "חבר'ה", "מקושרים". אתרים שנועדו לחזק קשרים רופפים או למצוא אהבה. זמינות המחשבים עוד לא הייתה בשיאה. בטיול שאחרי הצבא, השקענו זמן רב בבתי קפה, שהפעילו אינטרנט במהירות צב, כשניסינו להתקשר למשפחה ב"מסנגר" או "סקייפ". רק לעשירים ביותר היה טלפון לוויני. זה היה בלתי נתפס לטייל עם סמארטפון, וכשאני חושב על זה, טוב שכך. יש דברים שטוב שנותרו לא מתועדים.

המכה הניצחת הונחתה עם פייסבוק וההנגשה של האינטרנט לסמארטפון במחירים שפויים. נוצרה קהילה חדשה. האגורה החדש הוקם בתוך הרשת. כולם רצו נתח והתחדשו בטלפונים חדישים והתחילו להיות פעילים חברתית בחוג שנמצא מאחורי מסך מגע. כל זה טוב ויפה, חשוב לאמץ שינויים ולגדול לתוכם. זה חלק היום מה-DNA של כולנו.

הבעיתיות מתחילה עם הדור שלא ידע את משה. דור שלם שגדל רק על ברכי הנגישות הכה לא מובנת של גוגל, יוטיוב, פייסבוק, וואטסאפ. איך תסביר לבחור שיכול למצוא הכל בשניות בגוגל, מה זה אומר לשבת בספריה העיונית כל אחר הצהרים למצוא מאמר. עזבו את הספרים והריח, והספרנית שמשתיקה כל קול, תחזרו למבטים המחוייכים של בן ובת שמצליבים מבטים. הידיעה שאין עכשיו עוד משהו דיגיטלי שיכול לגשר ביניהם, רק שתי רגליים וזרזיף של אומץ.

אני אוהב את האפשרויות שהאינטרנט נותן. זה באמת עולם שלם. העניין הוא שלא כל דבר צריך אפליקציה, ולחוסר הפנים ברשת יש מחיר. פייסבוק זה לא חברים, טינדר זה לא אהבה, ואטסאפ לא מחליף חיבוק על בירה. יש היום גברים ונשים שיש להם קילומטרז' מיני של מיצובישי לנסר שנת 95, אבל אין להם אהבה אחת בלב. לי היו נשים, אבל בעיקר אהבות. אחת שהצילה את חיי, אחת שלימדה אותי אהבה בלתי אפשרית ואחת ענקית שהשכיחה את כולן, והעניקה לי עולם ומלואו ושלושה ילדים. עכשיו לכו תמצאו את זה בגוגל.

ילד כריך

מה זה ילד סנדוויץ ולמה הוא נקרא כך? למעשה, זהו ילד שנולד באמצע. אחרי מישהו ומישהו עוד יבוא אחריו. ישנן הרבה תיאוריות לגבי אופי הילד והשפעת הסביבה עליו. האם המיקום הכרונולוגי הוא שמעניק לו את תכונות האופי שלו? האם זה הרצון להרשים יתר על המידה, או שבכלל, הוא מנצל את מקומו להפיק יותר. אני למען ההגינות, בן בכור, רואה עצמי כזכר אלפא ומפלס דרך. אני לא בטוח מה יותר קל, ליצור את הדרך שלך או לשאת עיניים לאח בכור ולצעוד בעקבותיו.

חמי תמיד אומר שהילד כבר מהבטן מוציא פריסקופ החוצה ובודק את השטח. במידה והאח הבכור רעשן, הוא תופס את נישת השקט. במידה והבכור ביישן, הוא ממלא את חזהו אוויר ונדחף לקדמת הבא וכן הלאה. היום, בזמן הכנות לארוחת צוות, הייתה לי הארה שהאופי של הילד האמצעי נקבע בצורה לא מודעת גם על ידי ההורים שלו.

כריך

איך זה קורה, אתם בטח שואלים, אז בילד הראשון כולם מלאי אנרגיות ונרגשים לקראת הרכש החדש. מרהטים את החדר לילד. מדביקים טפטים עם דמויות מאותו הג'נדר וחושבים ורוד או כחול. ואחרי כל האופוריה הזו, מתחיל אימון מתקדם שגולת הכותרת שלו היא סבב שמירות שנמשך ששה חודשים. הנקה, גרפס, גזים, הנקה, גרפס, גזים, שינה וחוזר חלילה.

אחרי חצי שנה כשהכל מתאזן, אשתך מתחילה לחזור לפיגורה. אתה מוצא זמן לגנוב עוד אימון אחרי העבודה. הלב שלך מלא אהבה ואתה בכלל לא מאמין שאפשר לאהוב יותר ממה שאתה מרגיש כעת. הכל מרגיש מושלם. זה נמשך כמה חודשים. עד שאישתך בעיניים דומעות מראה לך צילום תקריב בשחור לבן של בוטן ואומרת לך, "תראה מה עשית!!?@".

זה השלב שאנחנו דופקים את הילד האמצעי, אנחנו מתחילים בריצה משוגעת לעבר הגשמת החלום המשפחתי. מהר מהר להשיג עוד כסף לחיתולים, עוד כסף לתחליפי חלב ובגדים. האופוריה שהייתה בילד הראשון הופכת לחרדה כלכלית ותחושה שאולי לא נספיק לעלות על הרכבת. את התחושה הזו, אנו מעבירים במזרק תת עורי לילד. בלי מלים, אומרים מפורשות, חכה חכה יש עוד דרך. זה עוד לא הזמן. הילד האמצעי נשאר באמצע הדרך.

אז בואו נרגיע את הרווקים וההורים לילד אחד, שריר הלב הוא חזק מאוד ואתם לא תאמינו עד כמה הוא יכול להתרחב. בטח ובטח כשזה קשור לילדים שלכם. אז כן, לי לפחות, הייתה תקופת מבחן עם נבו. לקח לי קצת זמן להתניע, אבל כשהמנוע היה כבר חם, אי אפשר לעצור את הרגש הזה. המצחיק הוא שנבו שיבוט שלי ועד כה משלושתם, נראה ומתנהג בדיוק כמוני. לא לאהוב דבר שכזה, זה קצת כמו הכחשה עצמית.

בילד השלישי, אנחנו מתאזנים ומבינים שמה שהספקנו עד היום מצוין ומה שלא, אז מחר. העצירה המתונה הזו, כמו בלמים של רכבת לפני כניסה לתחנה, עוזרת לנו להבין שאין צורך לשים אף אחד בהמתנה על מנת להגיע ליעד. כל ילד, בכור, אמצעי או ילד זקונים הוא הילד שלך, הראשון במצעד הפזמונים של זמנו.

אז כל ילדיי אהובים עלי מאוד, ותוך כדי כתיבה, אני לא בטוח אם הטיעון הנ"ל עומד במבחן המציאות שלי. אני משתדל לטעת בכולם את התחושה שיש להם גיבוי ושהאהבה אליהם חסרת פשרות. קצת כמו ציור שאריאל ציירה לי לפני כמה חודשים, רגע קט לפני שגפן נולד. בציור, אני עומד ופורש ידיים. על כל כף יד מונח ילד. "אבא, אתה מחזיק פה את שנינו", אריאל אומרת, "זו אני ונבו כאן ביד השניה. אתה רואה שזו אני כי יש לי שיער ארוך". נבו מביט בציור ומסנן בין הרווחים המתוקים בשיניו, "אבא, אתה נורא חזק." ועכשיו כשגפן כאן, אבקש מאריאל לשדרג את הציור ולשרבט מנשא גב עבורו. כי יש מקום לכולם.

מדד האושר – אקספוזיציה

מדד האושר – אקספוזיציה

לכל אחד מאיתנו יש מדד אושר פנימי. אין בו שקרים או מסכות. רגע טהור ומזוכך של הסתכלות פנימה. הוא מופיע לרב בשעות השקטות של היום, כשהרגליים מפסיקות לזוז והמחשבות מתחילות במירוץ. לפני כמה שבועות, הדר שאלה אותי, האם אני מאושר. מי שמכיר אותי, יודע שאני בחור שמח בחלקי. תמיד מביט על העולם בחיוך. לשאלתה, עניתי כי זה תלוי במדד האושר שלה.

"מה זאת אומרת?" הרצינה, "מדד האושר שלי?", לך תסביר בקצרה את כל הדברים הברורים מאליהם, הקלישאות, התחושות שעוטפות אותך מול האדם שמולך. אבל בשורה התחתונה, ברגע שאתה מעניק לאדם אהוב את המפתחות ל"בית" הרגשי שלך, אתה מעניק לו יכולת, על גבול גיבור העל, לשלוט לך בחיים. או יותר נכון, ברמת האושר שלך. יש לאותו האדם האפשרות להחשיך או להאיר את הבית.

אז למה בעצם האושר שלנו מושפע מהאחרים החשובים לנו? זוגיות משמע מיזוג. האחד הבודד הופך לאחד גדול ושלם יותר. ובדיוק כמו שותף במעונות, הוא יכול להשאיר לך מקרר נקי ומלא בכל טוב, או להשאיר קליפות של מלפפון במגירת הירקות. אז נסייג ונאמר שישנם מדדים רבים ולא רק אחד אבסולוטי. האושר שלי מושפע מעצמי, מההיסטוריה שלי, מהדר, מהילדים, מהעבודה, הצלחות ומכשולים. כל אלה יחד יוצרים את ההוויה שלנו.

נכון, יאמרו ובצדק כי אנחנו ישויות עצמאיות לחלוטין ואיש איש לעצמו, אני יכול ללכת לדוג והיא לעשות ציפורנים וכל אחד יקבל פיסה של שקט, אבל למעשה כל אלו רגעים זמניים מאוד בתוך חיים שלמים. הבית הוא הבסיס והבסיס הוא הבית. המקום בו אתה מצטייד חומרית ורגשית. אוסף צידה לדרך על מנת להתמודד עם כל מה שיביא יום המחר. פה נכנס כוחה של הזוגיות. הזוגיות כגורם מחזק או חס וחלילה כגורם מחליש.

כולנו מכירים את זה כשחוזרים מהעבודה מיום ארוך, פותחים את הדלת והסלון מפורק בקנה מידה בינלאומי, הילדים הצליחו להתעלות על עצמם במלחמת ההתשה והשינה, וכל מה שאתה רוצה כמבוגר האחראי זה להתכסות מתחת לשמיכה וללכת לישון. יש תקופות של אווירת דיכאון כללית ונדמה כאילו אנחנו על טייס אוטומטי שמסוגל להגיע להילוך שני בלבד. שיחות הופכות לפונקציונליות ומשפטים הופכים לפעלים. זה בסדר וזה טבעי, כל עוד מבינים שזה המצב.

יש לנו חוק שאנחנו מנסים ליישם. כשאחד נופל, השני מרים. יש מקרים ששנינו נופלים לשבריר שניה עד שמישהו מרים את הכפפה, ויש ימים מושלמים ששנינו למעלה ושם בפסגה מעלים עוד קצת. אז כן, מזוג צעיר ורודף הרפתאות הפכנו, יחסית מהר, להורים לשלושה ילדים, לכלבה אסופית ובעלי עסק, וכל זה במדינה זרה. אז כן, זה יכול להשפיע על מדד האושר.

עכשיו דמיינו שוב את הרגע הזה בו אתם נכנסים הביתה. תעצרו לרגע לפני הדלת ותנשמו. הרגע הזה, בו אנחנו צועדים פנימה, הוא קריטי, אם תרצו תפקיד חייכם. עליכם מוטלת האחריות לוודא כי אירועי היום אינם עוברים את סף הדלת. מפתן הדלת הוא הגבול בין החוץ לבין הפנים, בין העסקי למשפחתי, בין החליפה והפיג'מה.

בסיבוב מפתח, נכנסים לתוך הוריקן של ילדים, צעצועים ושריטות של כלבה מקפצת, ובתוך הסערה הזו, באים אליך בתורות לנשיקה וחיבוק, ילד-ילד, ואז אשה מרפרפת שפתיים שכבר ידעה שאתה בדרך והרתיחה מים לקפה. מפה זה כבר נוסח חופשי, אצלנו לרוב, זה נגמר בכך שאני מרים מחבילת הכביסה גרביון פרחוני של הבת שלי, משחיל את ראשי לתוך שרוול הגרב ורץ בצעקות "בוגובוגו" ברחבי הבית אחרי ילדים שצוחקים את עצמם לדעת ומלחששים בלי אויר "תפוס'תי, תפוס'תי".

אז המדד שלי תלוי בחיוך שלה, שלהם, בצחוק שלה, באושר שלה. את המתג שהיא מחליטה לכבות גם אלף כבאים לא יצליחו להרים, ושהיא צוחקת, השמיים הם הגבול. אז תשובה קצרה הפכה ארוכה, וזו הסיבה למה היא מדד האושר שלי.