חוקי חמוראבא

רובנו מכירים את חוקי חמורבי, קובץ חוקים קדום שיש לו במידה מסוימת דמיון לחוקי התורה, אני רוצה הפעם לחשוף אתכם לחוקי חמוראבא שנמצאו בחפירה אצלי בסלון, בין תל כביסה להר צעצועים. החוקים מועברים מאב לילדיו בעל פה, בקול נעים ולעיתים בשאגות והשתנה על קירות. מטרת החוקים היא ליצור סדר בברדק ולהבין שישנה מערכת ענישה מסועפת ולכל מעשה עונש או גמול.

  • אף אחד לא יכול לשבת על הכסא של אבא. כל מי שימצא יושב, נשען על משענת הכסא, מנער את הכסא תוך כדי צרחות וקרקורים, יושלך ליאור.
  • אבא אוהב לישון. כל מי שיעיר את אבא לפני סיום שעות השינה המטכליות. יקשר לעמוד בחצר ויפתחו את עיניו עם קיסמים. זמן הענישה תלוי בזמן הפגיעה בשעות השינה של אבא. העונש כפול ומכופל בסופי שבוע.
  • אבא עשה אתכם ועל כן, כל חלק בגוף שלכם שייך לו. זה כולל נשיקות, חיבוקים, מזמוזים, צביטות, הרמות באוויר והיאבקות חופשית. אין זכות להתנגד. כל התנגדות תוביל לשימוש קיצוני יותר בדגדוגים.
  • כל התנהגות של גיל ההתבגרות לפני גיל 12 תחשב כהומור נמוך וגס שאין להתייחס אליו. ולא, פרצוף משורבב שפתיים של ילדה בת חמש וחצי שאומרת, "אבל. אבא…." אינו תופס.
  • לא אוכלים ורואים טלוויזיה בבוקר. זה מתכון לאיטיות מתמשכת. אבא ידוע כאחד שאינו איש של בוקר ועל כן, חובה על באי הבית לזרום עם זה ולהזיז ת'תחת בבוקר. אחרת הגן יתחיל כל יום ב-11.
  • כל מי שלוקח טלפון בלי רשות ועוד מוריד בו משחקים, יכנס למחבוש לשבוע ימים. מי שמוריד לטלפון של אבא משחקי לידה(לא להאמין, אבל שריר וקיים) ואיפור, העונש ישולש.
  • אבא לא יכול לשמוע שיחות נזיפה משום גורם לפני 12 בצהרים, וגם זה בצורה מוגבלת, עד 30 שניות כל פעם. בעצם, עדיף בכלל לא. החוק הזה הינו כללי ופונה לכלל הציבור, תוך שימת דגש על דיירי הבית, ילדים, אשה וכלבה.
  • כל פניה לאבא תתחיל באבא שלי אהוב ויקר, מלך האבות, מפנק הילדים ותומך התינוקות, בעל מוקיר ואהוב, וכן הלאה. כל פניה שאינה הולמת, לא תקבל התייחסות.
  • בורגול זה לא אוכל. עלים זה לא אוכל. סטייק זה אוכל. סטייק זה של אבא.
  • אימון זה לא צ'ופר ולא יכול לשמש אחר כך כטיעון נגד. למשל, "אתמול הלכת לאימון ואני נשארתי עם הילדים, אז היום אני טסה ללונדון עם חברות וחוזרת עוד שבועיים. צ'או." אימון זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אהוב ומפרך, קצת כמו עוד ילד.
  • אירועים חברתיים לא מעניינים אותי. בהמשך לסעיף למעלה, לא להשתמש באירועים חברתיים כאירוע זוגי. מבחינתי, זה יכול לרדת מהרשימה שלך. למשל, "אתמול היינו בג'יבורי עם כל הילדים ובאתי רק כי האבא של ההוא גם הגיע, אז מחר אני על מטוס למאלדיביים למרתון צלילות. אורוברואר…".
  • בשלב זה של חיינו, ב"ה, שלושה ילדים וכלבה, אם וכאשר יהיה ילד נוסף הוא צריך להיוולד עם מטפלת צמודה.
  • כל מה שאינו קשור לים, חכה, טלפון סגור אינו מוגדר כחופשה.
  • החוקים הם קובץ פתוח וניתן להוסיף חוקים כל דקה וכל יום. הבסיס לחוקים הוא שאבא הוא שליט הבקעה, רודן ההרים, מחליף החיתולים ומכין הדגנים בבית. בעל כוח רב ומוגבל הנחלק להמון גורמים.
  • כתוצאה מהסעיף לעיל, לאבא מותר לשכוח אירועים, רשימות מכולות, ימי הולדת, ולגבי שיחות נזיפה, זה כבר צוין למעלה.
  • סמכותו של אבא היא כה גדולה עד שהוא מאציל אותה ללא עוררין לאישה והילדים, בדומה לתיאוריית הצמצום של הקבלה, עד שכל שנותר הוא היכולת להירדם בסלון מול הטלוויזיה.

ילד כריך

מה זה ילד סנדוויץ ולמה הוא נקרא כך? למעשה, זהו ילד שנולד באמצע. אחרי מישהו ומישהו עוד יבוא אחריו. ישנן הרבה תיאוריות לגבי אופי הילד והשפעת הסביבה עליו. האם המיקום הכרונולוגי הוא שמעניק לו את תכונות האופי שלו? האם זה הרצון להרשים יתר על המידה, או שבכלל, הוא מנצל את מקומו להפיק יותר. אני למען ההגינות, בן בכור, רואה עצמי כזכר אלפא ומפלס דרך. אני לא בטוח מה יותר קל, ליצור את הדרך שלך או לשאת עיניים לאח בכור ולצעוד בעקבותיו.

חמי תמיד אומר שהילד כבר מהבטן מוציא פריסקופ החוצה ובודק את השטח. במידה והאח הבכור רעשן, הוא תופס את נישת השקט. במידה והבכור ביישן, הוא ממלא את חזהו אוויר ונדחף לקדמת הבא וכן הלאה. היום, בזמן הכנות לארוחת צוות, הייתה לי הארה שהאופי של הילד האמצעי נקבע בצורה לא מודעת גם על ידי ההורים שלו.

כריך

איך זה קורה, אתם בטח שואלים, אז בילד הראשון כולם מלאי אנרגיות ונרגשים לקראת הרכש החדש. מרהטים את החדר לילד. מדביקים טפטים עם דמויות מאותו הג'נדר וחושבים ורוד או כחול. ואחרי כל האופוריה הזו, מתחיל אימון מתקדם שגולת הכותרת שלו היא סבב שמירות שנמשך ששה חודשים. הנקה, גרפס, גזים, הנקה, גרפס, גזים, שינה וחוזר חלילה.

אחרי חצי שנה כשהכל מתאזן, אשתך מתחילה לחזור לפיגורה. אתה מוצא זמן לגנוב עוד אימון אחרי העבודה. הלב שלך מלא אהבה ואתה בכלל לא מאמין שאפשר לאהוב יותר ממה שאתה מרגיש כעת. הכל מרגיש מושלם. זה נמשך כמה חודשים. עד שאישתך בעיניים דומעות מראה לך צילום תקריב בשחור לבן של בוטן ואומרת לך, "תראה מה עשית!!?@".

זה השלב שאנחנו דופקים את הילד האמצעי, אנחנו מתחילים בריצה משוגעת לעבר הגשמת החלום המשפחתי. מהר מהר להשיג עוד כסף לחיתולים, עוד כסף לתחליפי חלב ובגדים. האופוריה שהייתה בילד הראשון הופכת לחרדה כלכלית ותחושה שאולי לא נספיק לעלות על הרכבת. את התחושה הזו, אנו מעבירים במזרק תת עורי לילד. בלי מלים, אומרים מפורשות, חכה חכה יש עוד דרך. זה עוד לא הזמן. הילד האמצעי נשאר באמצע הדרך.

אז בואו נרגיע את הרווקים וההורים לילד אחד, שריר הלב הוא חזק מאוד ואתם לא תאמינו עד כמה הוא יכול להתרחב. בטח ובטח כשזה קשור לילדים שלכם. אז כן, לי לפחות, הייתה תקופת מבחן עם נבו. לקח לי קצת זמן להתניע, אבל כשהמנוע היה כבר חם, אי אפשר לעצור את הרגש הזה. המצחיק הוא שנבו שיבוט שלי ועד כה משלושתם, נראה ומתנהג בדיוק כמוני. לא לאהוב דבר שכזה, זה קצת כמו הכחשה עצמית.

בילד השלישי, אנחנו מתאזנים ומבינים שמה שהספקנו עד היום מצוין ומה שלא, אז מחר. העצירה המתונה הזו, כמו בלמים של רכבת לפני כניסה לתחנה, עוזרת לנו להבין שאין צורך לשים אף אחד בהמתנה על מנת להגיע ליעד. כל ילד, בכור, אמצעי או ילד זקונים הוא הילד שלך, הראשון במצעד הפזמונים של זמנו.

אז כל ילדיי אהובים עלי מאוד, ותוך כדי כתיבה, אני לא בטוח אם הטיעון הנ"ל עומד במבחן המציאות שלי. אני משתדל לטעת בכולם את התחושה שיש להם גיבוי ושהאהבה אליהם חסרת פשרות. קצת כמו ציור שאריאל ציירה לי לפני כמה חודשים, רגע קט לפני שגפן נולד. בציור, אני עומד ופורש ידיים. על כל כף יד מונח ילד. "אבא, אתה מחזיק פה את שנינו", אריאל אומרת, "זו אני ונבו כאן ביד השניה. אתה רואה שזו אני כי יש לי שיער ארוך". נבו מביט בציור ומסנן בין הרווחים המתוקים בשיניו, "אבא, אתה נורא חזק." ועכשיו כשגפן כאן, אבקש מאריאל לשדרג את הציור ולשרבט מנשא גב עבורו. כי יש מקום לכולם.