הרבה השתנה בשנים האחרונות מבחינה טכנולוגית. שינויים כה גדולים ובלתי נתפסים שהשפיעו בצורה ישירה על ההתנהלות החברתית שלנו. אנחנו בני ה-30 פלוס קיבלנו את הטכנולוגיה כמשה המקבל את לוחות הברית, כמשהו המופלא מאיתנו. מחשב קומודור ירוק מסך שעליו משחקי דוס, טלפון-דו, נייח ברכב ועוד נייד בגודל של כיור מטבח בתיק, משחק ה"סנייק" והטטריס ששברו את השוק. כל אלו היו הדובדבן שבקצפת. הייתה בנו תמימות של דור שנכנס לתוך משהו שהוא עוד לא מבין, אבל מאמץ אותו בשמחה. זה הדור שלי.
בתוכנו צמחו "המבינים", אז עוד קראנו להם חנונים, אותם חבר'ה שבנו אתרים ולימדו את עצמם. אבטיפוס של ההייטקיסט המודרני. אי שם באמצע-סוף שנות התשעים, השינויים הללו השפיעו במידה מועטה על ההתנהגות החברתית שלנו. עדיין היינו מתקשרים לטלפון בבית או פשוט הולכים פיזית לבקר חבר. גם במחיר הידיעה שהוא לא בבית. לא היה אז שני סימונים כחולים שיודיעו לנו שהוא חזה את בואנו. אם לא היה איש בבית, אז ירדנו ישר למגרש הכדורגל. תמיד היה מי שהמתין למשחק סטנגה.
ואז נכנסה תוכנת המסרים ICQ. ההשפעה הייתה מיידית ואנשים התחילו לתקשר דרך המחשב. בצורה הדרגתית החלה מהפכה חברתית שקטה. ילדים ובני נוער החלו לתקשר בקודים ובקיצורים ופיתחו שפה נפרדת. נפתח להם צוהר לעולם משלהם. עולם שאין בו חובה לצאת מכיסא המחשב. כאמור, זה עוד היה בחיתולים והתוכנה שימשה ככלי למפגשים ושיחות, ועוד לא שימשה תחליף לחיים האמיתים.
הדור שלי כבר היה בשולי הטרנד ומצא נחמה באתרי טרום פייסבוק כגון: "חבר'ה", "מקושרים". אתרים שנועדו לחזק קשרים רופפים או למצוא אהבה. זמינות המחשבים עוד לא הייתה בשיאה. בטיול שאחרי הצבא, השקענו זמן רב בבתי קפה, שהפעילו אינטרנט במהירות צב, כשניסינו להתקשר למשפחה ב"מסנגר" או "סקייפ". רק לעשירים ביותר היה טלפון לוויני. זה היה בלתי נתפס לטייל עם סמארטפון, וכשאני חושב על זה, טוב שכך. יש דברים שטוב שנותרו לא מתועדים.
המכה הניצחת הונחתה עם פייסבוק וההנגשה של האינטרנט לסמארטפון במחירים שפויים. נוצרה קהילה חדשה. האגורה החדש הוקם בתוך הרשת. כולם רצו נתח והתחדשו בטלפונים חדישים והתחילו להיות פעילים חברתית בחוג שנמצא מאחורי מסך מגע. כל זה טוב ויפה, חשוב לאמץ שינויים ולגדול לתוכם. זה חלק היום מה-DNA של כולנו.
הבעיתיות מתחילה עם הדור שלא ידע את משה. דור שלם שגדל רק על ברכי הנגישות הכה לא מובנת של גוגל, יוטיוב, פייסבוק, וואטסאפ. איך תסביר לבחור שיכול למצוא הכל בשניות בגוגל, מה זה אומר לשבת בספריה העיונית כל אחר הצהרים למצוא מאמר. עזבו את הספרים והריח, והספרנית שמשתיקה כל קול, תחזרו למבטים המחוייכים של בן ובת שמצליבים מבטים. הידיעה שאין עכשיו עוד משהו דיגיטלי שיכול לגשר ביניהם, רק שתי רגליים וזרזיף של אומץ.
אני אוהב את האפשרויות שהאינטרנט נותן. זה באמת עולם שלם. העניין הוא שלא כל דבר צריך אפליקציה, ולחוסר הפנים ברשת יש מחיר. פייסבוק זה לא חברים, טינדר זה לא אהבה, ואטסאפ לא מחליף חיבוק על בירה. יש היום גברים ונשים שיש להם קילומטרז' מיני של מיצובישי לנסר שנת 95, אבל אין להם אהבה אחת בלב. לי היו נשים, אבל בעיקר אהבות. אחת שהצילה את חיי, אחת שלימדה אותי אהבה בלתי אפשרית ואחת ענקית שהשכיחה את כולן, והעניקה לי עולם ומלואו ושלושה ילדים. עכשיו לכו תמצאו את זה בגוגל.
מדד האושר 