מה זה ילד סנדוויץ ולמה הוא נקרא כך? למעשה, זהו ילד שנולד באמצע. אחרי מישהו ומישהו עוד יבוא אחריו. ישנן הרבה תיאוריות לגבי אופי הילד והשפעת הסביבה עליו. האם המיקום הכרונולוגי הוא שמעניק לו את תכונות האופי שלו? האם זה הרצון להרשים יתר על המידה, או שבכלל, הוא מנצל את מקומו להפיק יותר. אני למען ההגינות, בן בכור, רואה עצמי כזכר אלפא ומפלס דרך. אני לא בטוח מה יותר קל, ליצור את הדרך שלך או לשאת עיניים לאח בכור ולצעוד בעקבותיו.
חמי תמיד אומר שהילד כבר מהבטן מוציא פריסקופ החוצה ובודק את השטח. במידה והאח הבכור רעשן, הוא תופס את נישת השקט. במידה והבכור ביישן, הוא ממלא את חזהו אוויר ונדחף לקדמת הבא וכן הלאה. היום, בזמן הכנות לארוחת צוות, הייתה לי הארה שהאופי של הילד האמצעי נקבע בצורה לא מודעת גם על ידי ההורים שלו.
איך זה קורה, אתם בטח שואלים, אז בילד הראשון כולם מלאי אנרגיות ונרגשים לקראת הרכש החדש. מרהטים את החדר לילד. מדביקים טפטים עם דמויות מאותו הג'נדר וחושבים ורוד או כחול. ואחרי כל האופוריה הזו, מתחיל אימון מתקדם שגולת הכותרת שלו היא סבב שמירות שנמשך ששה חודשים. הנקה, גרפס, גזים, הנקה, גרפס, גזים, שינה וחוזר חלילה.
אחרי חצי שנה כשהכל מתאזן, אשתך מתחילה לחזור לפיגורה. אתה מוצא זמן לגנוב עוד אימון אחרי העבודה. הלב שלך מלא אהבה ואתה בכלל לא מאמין שאפשר לאהוב יותר ממה שאתה מרגיש כעת. הכל מרגיש מושלם. זה נמשך כמה חודשים. עד שאישתך בעיניים דומעות מראה לך צילום תקריב בשחור לבן של בוטן ואומרת לך, "תראה מה עשית!!?@".
זה השלב שאנחנו דופקים את הילד האמצעי, אנחנו מתחילים בריצה משוגעת לעבר הגשמת החלום המשפחתי. מהר מהר להשיג עוד כסף לחיתולים, עוד כסף לתחליפי חלב ובגדים. האופוריה שהייתה בילד הראשון הופכת לחרדה כלכלית ותחושה שאולי לא נספיק לעלות על הרכבת. את התחושה הזו, אנו מעבירים במזרק תת עורי לילד. בלי מלים, אומרים מפורשות, חכה חכה יש עוד דרך. זה עוד לא הזמן. הילד האמצעי נשאר באמצע הדרך.
אז בואו נרגיע את הרווקים וההורים לילד אחד, שריר הלב הוא חזק מאוד ואתם לא תאמינו עד כמה הוא יכול להתרחב. בטח ובטח כשזה קשור לילדים שלכם. אז כן, לי לפחות, הייתה תקופת מבחן עם נבו. לקח לי קצת זמן להתניע, אבל כשהמנוע היה כבר חם, אי אפשר לעצור את הרגש הזה. המצחיק הוא שנבו שיבוט שלי ועד כה משלושתם, נראה ומתנהג בדיוק כמוני. לא לאהוב דבר שכזה, זה קצת כמו הכחשה עצמית.
בילד השלישי, אנחנו מתאזנים ומבינים שמה שהספקנו עד היום מצוין ומה שלא, אז מחר. העצירה המתונה הזו, כמו בלמים של רכבת לפני כניסה לתחנה, עוזרת לנו להבין שאין צורך לשים אף אחד בהמתנה על מנת להגיע ליעד. כל ילד, בכור, אמצעי או ילד זקונים הוא הילד שלך, הראשון במצעד הפזמונים של זמנו.
אז כל ילדיי אהובים עלי מאוד, ותוך כדי כתיבה, אני לא בטוח אם הטיעון הנ"ל עומד במבחן המציאות שלי. אני משתדל לטעת בכולם את התחושה שיש להם גיבוי ושהאהבה אליהם חסרת פשרות. קצת כמו ציור שאריאל ציירה לי לפני כמה חודשים, רגע קט לפני שגפן נולד. בציור, אני עומד ופורש ידיים. על כל כף יד מונח ילד. "אבא, אתה מחזיק פה את שנינו", אריאל אומרת, "זו אני ונבו כאן ביד השניה. אתה רואה שזו אני כי יש לי שיער ארוך". נבו מביט בציור ומסנן בין הרווחים המתוקים בשיניו, "אבא, אתה נורא חזק." ועכשיו כשגפן כאן, אבקש מאריאל לשדרג את הציור ולשרבט מנשא גב עבורו. כי יש מקום לכולם.
מדד האושר 